החלטה בתיק רע"ב 7075/05

           המבקש מרצה עונש מאסר של שנה ושמונה חודשים, החל מיום 8.6.04, בגין עבירות של סחר בסמים והחזקת סמים שלא לצריכה עצמית. המבקש מרצה את מאסרו השישי במספר ולחובתו 24 הרשעות קודמות בעבירות סמים ובסחר בסם, עבירות אלימות, עבירות רכוש ואף עבירת הריגה.           

           המבקש הגיש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע עתירת אסיר (עע"א 5382/05), לפיה ביקש לאפשר לו לצאת לחופשות.

           ביום 17.4.05 סווג המבקש בקטגוריה ב'1 - אסירים שכל יציאה שלהם לחופשה מותנית באישור המשטרה. הסיווג בקטגוריה זו נעשה, בין היתר, נוכח עברו הפלילי המכביד של המבקש ומסוכנותו לציבור עקב עבירות הסמים.

           ביום 8.2.05, כשחזר המבקש מדיון בבית-המשפט, בוצע חיפוש בבגדיו ונמצא סכין גילוח בכיס מכנסיו. בגין כך, נשללה מהמבקש הפריבילגיה לקבל ביקורים למשך חודש ימים.

           ביום 12.4.05 נדחתה בקשתו של המבקש לצאת לחופשה. בעקבות זאת, הגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע עתירת אסיר.

           בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ז' נתן) דחה את העתירה בקובעו:

"ב-2003, חזר מחופשה וניסה להחדיר סמים לכלא, כך לפחות לכאורה ונפתח תיק פ"א 13200/03. דו"ח הועדה העוסקת בהערכה להוצאת אסיר לחופשה, קשה. בשל המעורבות בסמים, בשל המעורבות השלילית באופן עקרוני, ובעיקר בשל כך שב- 8.2.05, בשובו מדיון משפטי, בוצע חיפוש בבגדיו של העותר ונתפס סכין גילוח. על האמור יש להוסיף כי קיים מידע המדבר בעד עצמו והוא אמנם לא מוצלב אף בהערכת שדה טובה.

חופשה אינה זכות מוקנית אלא פריבילגיה, בה האסיר אמור לזכות בין היתר אם התנהגותו בכלא היא טובה והשב"ס יכול לסמוך עליו שאם יצא לחופשה יקיים את תנאי החופשה ולא תהיינה בעיות בשובו מהחופשה. בנסיבות המתוארות ולאור החומר שהוצג בפני, החלטת שב"ס לא רק סבירה ועניינית אלא גם מתחייבת מהאמור."

           מכאן בקשת רשות הערעור, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. עיקר טענתו הוא, כי הוא מבקש "לבכות יחד עם החברה" שלו.

           מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בהחלטת בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתו, ההחלטה שלא להתיר את יציאת המבקש לחופשות, הינה החלטה כדין, הנסמכת על התנהגותו השלילית של המבקש במהלך מאסרו ולפיכך הינה סבירה ואינה מקימה עילה להתערבות בית-משפט זה. לטענתו, בהינתן תפקודו השלילי של המבקש, אין הצדקה להעניק לו את הפריבילגיה של החופשות ויתכן, כי עצם המניעה תעודד אותו לבחון מחדש את התנהגותו.

           דין הבקשה להידחות.

           הלכה פסוקה היא, כי התערבות בית-המשפט בהחלטות של שירות בתי הסוהר, כבכל החלטה של רשות מינהלית, תיעשה בזהירות רבה ובצמצום, מקום בו חרגה החלטת הרשות ממתחם הסבירות (ראו רע"ב 6172/97 מדינת ישראל נ' אבי גולן, פ"ד נב (1) 1).        

           לאחר עיון בטענות הצדדים, נחה דעתי, כי החלטת המשיב - לשלול מן המבקש את חופשותיו - הינה מתבקשת בנסיבות המקרה, וכי עתירתו של המבקש בדין נדחתה.

           המבקש ניסה להחדיר סכין אל תוך כתלי הכלא והתנהגות זו מעידה על תפקודו השלילי. לאור ניסיונו זה, נראה, כי הוצאת המבקש לחופשה מהווה סכנה לציבור. בית-משפט זה כבר קבע, כי אינטרס ביטחון הציבור מצדיק שלילת חופשה מאסיר (ראו רע"ב 3630/04 אביגדור מקסימוב נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם); דברי חברתי השופטת ד' ביניש בעע"א 6481/01 סולימאן אל עביד נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נז (6) 678, 714-715).

           כמו-כן, בעניינו של המבקש קיים מידע מודיעיני נוסף, המצביע על התנהגותו השלילית. בית-משפט זה כבר דחה על הסף בקשת רשות ערעור של אסיר, אשר חופשותיו הוגבלו בעקבות מידעים מודיעיניים שנתקבלו בעניינו בקובעו כדלקמן:

"דין הבקשה להידחות. רשות ערעור על פסקי דין בעתירות אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק במקום בו הבקשה מגלה בעיה משפטית בעלת חשיבות או שעולה נושא בעל חשיבות ציבורית כללית (ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"ב 10408/03 זוננאשוילי נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם)). הבקשה שבפני אינה מעלה טעם שכזה. בית המשפט קמא בחן את החומר המודיעיני עליו בוססה החלטת המשיבים להקפיא את חופשותיו של המבקש וקבע כי בחומר זה יש כדי לבסס את החלטת המשיבים. משכך נעשה, אינני רואה מקום ליתן רשות ערעור בפני בית משפט זה".

           יפים דברים אלה גם למקרה שבפנינו.

           לפיכך נראה, כי לאור תפקודו השלילי של המבקש, אין כל הצדקה להעניק לו את הפריבילגיה של החופשות.

           בעניין זה כבר נקבע, כי: